| >> רז |
שיחות מעלית |
26/11/2018 |
קשה לי להאמין אבל אני כבר בן 40!!! הזמן טס...
40 שנה שאפשר להגדיר אותי "ילד טוב". בדיוק כמו שציפו שאהיה.
לימודים, עבודה טובה, אהבה, חתונה בגיל צעיר, ילדים... מה שנקרא לפי הספר.
מצד אחד מה חסר לי? אני מסודר ויש לי משפחה מושלמת. מה עוד אפשר לבקש?
מצד שני, בלי יותר מידיי ניסיון, בלי שיגעונות, בלי חגיגות, בלי מעידות. מישהו אמר מצעמם?
ככה הגעתי לגיל ארבעים. ובאמת ביום ההולדת שלי אשתי התאמצה והשקיעה והיה כיף.
אבל אני מתעורר בבקרים, וחסר לי. חסר לי הריגוש, חסרה לי התשוקה, חסרה לי אשתי שתתנפל עליי מפעם פעם ותיתן לי הרגשה שאני הדבר הכי טוב שקרה לה בחיים ולא רק פעם בשנה ביום ההולדת.
באמת שניסיתי להצית את האש ולדבר על זה, ולגוון, ולחפש רעיונות ולנסות דברים חדשים. את החצי השני שלי זה פשוט לא מעניין. והיא מסתובבת עם חברות שגם אותן זה לא מעניין. ושום דבר חדש לא קורה ואני מרגיש תקוע.
אבל הרי לא באתי לבכות לכם...
אז בחיים הדי שגרתיים שלי אני כמובן מתמיד בלוז הקבוע שלי: השכמה, אימון, ילדים, כריכים, מקלחת, עבודה, בית. הכל מתוקתק כמו שעון. אני עובד בחברה גדולה. מתייצב בשבע וחצי בבוקר, מתרוצץ כמו משוגע ויוצא הביתה בדרך כלל אחרי כולם, רגע לפני שיוצאת לי הנשמה.
כמוני, גם להרבה עובדים אחרים יש שגרה קבועה וכך כשאני מגיע אני פוגש כמעט תמיד את אותם עובדים שעושים את אותם הדברים. את אלה שכבר עובדים, את אלה שמכינים קפה, את אלה שמדברים במסדרון וגם את אלה שלא בא לי לראות. הבנתם את הרעיון.
וכך ראיתי אותה לראשונה. שנינו מגיעים בדיוק באותה השעה, חונים באותה קומה, עולים באותה מעלית מהחניון ומחליפים לאותה מעלית בקומת הלובי. אני יורד בקומה 7 והיא ממשיכה לקומה 9.
ככה, יום, יומיים, חודש, חודשיים... לפחות שלוש פעמים בשבוע. לא חשבתי על זה בזמנו אבל נדמה כאילו הגורל רמז לי משהו.
אני אדם ביישן אבל מנומס כך שחוץ מלומר "בוקר טוב" או "שלום" או "יום טוב" לא ממש החלפנו מילים. גם היא לא כיוונה ליותר מזה.
אגב, היא לא בדיוק הטעם שלי. היא בהחלט אישה מרשימה ונאה מאוד. רזה, שזופה, ברונטית מתולתלת - ממש אריה. הפנים דווקא בול לטעמי, ממש מתוקות. אבל אני מכור (אם זה מעניין מישהו) לבחורות לבנות, מנומשות, לא מאוד רזות, חלקות וגינגיות, כך שלא פינטזתי לכיוון שלה.
בוקר אחד אני ממתין למעלית בחניון ומזהה אותה מרחוק מסתבכת עם כל מיניי דברים שהיא מוציאה מהרכב. המעלית מגיעה אבל אני ניגש אליה. אומר לה "בוקר טוב, את מאחרת, צריכה עזרה?". היא כמובן מזהה אותי, כנראה גם קלטה שוויתרתי על המעלית ועונה "אני אשמח, פיספסת את המעלית בשבילי". אני משיב "התרגלתי לעלות איתך, אני קצת מפחד לעלות לבד". היא צוחקת ואנחנו סוחבים את הדברים למעלית. אני כמובן מדלג על הקומה שלי ובדרך לשלה אני מבין ששמה ליטל, שהיא חגגה יום הולדת השבוע ושאנחנו בעצם סוחבים כיבוד שהיא הביאה לקולגות שלה לכבוד יום ההולדת. כשאנחנו מגיעים למקום שלה אני עוד מבין שהיא עורכת דין בחברה, שהיא דיי בכירה ושיש לה אחלה משרד. אנחנו מניחים את הדברים, היא מודה לי ומציעה לי להישאר לקפה ופרוסת עוגה. אני מוותר בנימוס בטענה שאני חייב להגיע למשרד ואולי בפעם אחרת. היא שוב מודה לי על העזרה ואנחנו נפרדים.
מאותו היום הכל השתנה. אנחנו כבר לא זרים. אנחנו מדברים ומדברים על הכל. זה התחיל בשיחות על עבודה ועל האנשים שעובדים איתנו, המשיך בשיחות על המשפחה והילדים וכמובן גם שיחות על הזוגיות שלנו. אני צמא לשיחה שלנו בכל בוקר. בבקרים שאני לא רואה אותה אני ממתין דקה או שתיים ליד המעלית. אולי בעוד רגע היא תגיע. לפעמים זה עובד ולפעמים לא. אני כמעט בטוח שהיא יודעת שאני מחכה לה. עם הזמן השיחות נעשות עמוקות יותר. אנחנו משתפים בקשיים, במשברים, בדילמות ואפילו בחיי המין. אני מרגיש שאנחנו מתקרבים. מדברים על הכל כבר אמרתי? שיחת בוקר וזהו. לא קפה, לא ארוחת צהריים, לא שיחת טלפון באמצע היום, כלום.
ערב אחד, אחרי מספר חודשים, הטלפון בעמדה שלי מצלצל. גם הטלפונים בעבודה חכמים והשם שלה מופיע על הצג. אני מופתע. היום בבוקר דווקא לא פגשתי אותה. "חשבתי שאני כאן לבד בשעות האלה" עניתי לשפורפרת. ליטל משיבה "הגעתי מאוחר וגם אני נתקעתי היום. אני יודעת שיש עוד זמן עד שיחת הבוקר אבל אני צריכה עזרה בלהוריד כמה חבילות כבדות לרכב וכבר אין כאן מי שיעזור. יש מצב שאתה עולה?". "כמובן" אני משיב, "עוד רבע שעה זה בסדר?". היא מודה לי ואנחנו מסיימים את השיחה.
אני מתחיל לסגור מספר דברים. האמת שהתכוונתי להישאר לפחות עוד שעה אבל לא רציתי לתת לה לחכות. לוקח לי קצת יותר זמן משחשבתי ואני מתייצב אצלה אחרי 25 דקות. היא יושבת מאחורי השולחן שלה ומרימה אליי את מבטה.
"אתה מאחר" היא גוערת בי. אני כבר מזמן יודע מתי היא רצינית ומתי לא. הפעם הטון שלה היה שונה. "צודקת" אני עונה לה "ולכן ההובלה עליי" אני מחייך, "איפה החבילות?"
-"אין חבילות"
-"מה אין חבילות?"
לפעמים כשאני מנתח סיטואציות במבט לאחור אני מרגיש ממש תמים וטמבל. זו בהחלט אחת הסיטואציות. ליטל מעולם לא התקשרה אליי, הקומה שלה ריקה, המשרד קצת מוחשך והוילונות מסתירים את החלונות. על השולחן שלה בקבוק יין אדום שכבר נמזג לשתי כוסות יין שלידו. ואני? אני מחפש חבילות... טמבל כבר אמרתי?
היא קמה לכיוון דלת המשרד. בדרך אני קולט שהיא מחייכת. גם היא הבינה שאני קצת טמבל. היא עוקפת אותי, סוגרת את הדלת ונועלת אותה.
היא מסתובבת אליי, אני אליה והיא נצמדת אלי בכוח ומדביקה לי נשיקה רטובה שלא נגמרת.
אני יוצא מההלם. (הגיע הזמן) מחבק אותה ומשתף פעולה בחשק. אני מת על שפתיים רכות.
אני משתחרר מהשפתיים שלה וממשיך לנשק אותה לכיוון הצוואר. היא מתמסרת. תוך כדי נשיקות אני מסובב אותה לאט עם הגב אליי, מוריד לה את הזקט וממשיך בנישוק העורף שלה. היא מריחה ממש טוב. ממכרת. תור החולצה לרדת ואני ממשיך בנשיקות איטיות בגב כלפי מטה. מגיע לחצאית ופותח את הרוכסן מאחור. החצאית נופלת על השטיח ומולי נגלה הישבן החטוב שלה מקושט בחוטיני שחור. וואוו איזה ישבן. איזה גוף. אני מנשק לה את שני פלחי הישבן ולא מקפח אף אחד מהם. "אני רוצה אותך" היא לוחשת. אני מרים אותה מיד ומשכיב אותה על הספה שבמשרד. "חכי בסבלנות". אני מסיט את פס החוטיני הצידה בחוזקה ומתחיל לרדת לה. אני לא מומחה בנושא אבל מאוד אוהב את העבודה. אני משקיע את כל כולי. היא מורידה את החזייה שלה ומתחילה לגעת בעצמה. תוך כדי אני מכניס אצבע לתוך הכוס שלה. היא רטובה בטירוף. אני מכניס אצבע נוספת. עם שתי הידיים שלה היא דוחפת את הראש שלי צמוד יותר לכוס שלה. היא מתפתלת. רועדת. אחרי מספר דקות היא אומרת לי "תורי לפנק אותך...". אני משיב בתוקפנות "אנחנו לא משחקים כאן בתורות, אני הולך לזיין אותך עכשיו". אני מתחיל להתפשט. היא לא מרוצה מהזמן שלוקח לי ופשוט תולשת ממני את הבגדים. פתאום אני נזכר שאני לא מצוייד (אין בזה צורך בחיים שלי...) אני שואל אותה "יש לך במקרה...?" היא עוצרת אותי ונוזפת "הכל בסדר... תזיין אותי כבר!" שנינו באטרף. אני מחדיר בבת אחת את הזין שלי לכוס שלה. היא פולטת צעקה. נוטפת לגמרי למטה. אני נכנס ויוצא במהירות ולא מפסיק. האימונים השתלמו. עם אצבע אחת אני מגרה לה את הדגדגן. היא שולחת אליו אצבע נוספת ולוחצת על שלי. אני רואה שהיא מתענגת. היא לא מפסיקה להתפתל ולהתנשף. "תשכב" היא פוקדת עליי "אני רוצה לעלות עליך". אני מציית. אני מסתובב על הגב והיא מטפסת עליי. היא מכוונת את הזין שלי ומתחילה לדהור מעליי. היא מושכת את היד שלי ודוחפת אותה לדגדגן שלה. אני מתחיל לשפשף לה אותו. היא מגבירה את הקצב. גונחת. "אני גומרת!" היא מכריזה. אני מרגיש את הרעידות שלה מתחזקות. היא מתפוצצת עליי. היא מרטיבה את כולי עם הנוזלים שלה. גם אני על סף גמירה. עכשיו תורי. אני מסובב אותה על ארבע וחודר אליה מאחור. ביד ימין אני חופן את השד שלה. ביד שמאל אני אוחז לה במותן ומושך אותה אליי. אני נכנס לתוכה יוצא, נכנס ויוצא, לא מפסיק. היא שוב שולחת יד אחת שלה לדגדגן ומענגת את עצמה. אני ממשיך לדחוף ולאט לאט היא מתיישרת על הספה. היא שוב גונחת. שוב רועדת. אני מתפוצץ. אני משחרר את הנוזלים שלי לתוכה. היא גומרת איתי. אנחנו נשכבים מחובקים. מסדירים נשימה. אני חוזר לנשק את העורף שלה. היא מלטפת אותי. עוברות כך עוד חמש דקות.
"אפשר לעזור בעוד משהו?" אני שואל.
"אני בטוחה שאמצא במה להיעזר בך" היא צוחקת "אבל קודם אתה חייב לשתות משהו אחרי כל המאמץ" היא קמה וניגשת להביא את שתי כוסות היין שהמתינו לנו בסבלנות...
אשמח לתגובות,
רז
razp1177@gmail.com |
|---|
|
תגובה לנושא
